שם הכותב: תאריך: 30 אוקטובר 2013

פרופ' טל שביט

פרופ' טל שביט, סגן דקאן בית הספר למנהל עסקים במסלול האקדמי המכללה למנהל מדבר בראיון פותח לבלוג המחלקה למימון, על בעיית החסכון הפנסיוני, בעיה שעדין לא מתמודדים איתה כראוי, ושהשלכותיה יכולות להיות בעלות משמעות דרמטית על העולם הפיננסי.

"נושא גיל הפרישה הוא הנושא החשוב בעולם המימון היום. אם לא נעשה היום משהו, עוד 30 שנה יהיו אנשים עניים מאוד."

פרופ' שביט מציין ש"יש בעיות מאוד גדולות בנושא הזקנה והעלייה בתוחלת החיים, ולא נותנים לבעיות אלה את ההתייחסות המתאימה. העלייה בתוחלת החיים גורמת לבעיות שלא מבינים אותן עד הסוף. מדברים למשל על העלאת גיל הפרישה, אבל לא יודעים מה יקרה לשוק התעסוקה אם יעלו את גיל הפנסיה."

בעיה נוספת לדבריו היא בעיית העברת ההון בין הדורות, "חלק מהחשיבה הכלכלית היא שאנשים מתים, מעבירים לילדים שלהם ירושה, וכך מדור לדור העושר גדל. ככל שיעברו השנים ההון הזה ייעלם, אנשים יצטרכו להתבסס על הרכוש שלהם כי הפנסיה לא תספיק, ונקבל צעירים שמתחילים מאפס כל פעם מחדש. ההורים יצטרכו קודם כל לדאוג לעצמם, ואולי אפילו להיפך, תיאורטית לפחות, יתכן ונגיע למצב שבו צעירים יצטרכו לתמוך בהורים שלהם. זה ימוטט את הכלכלה העולמית. הכלכלה העולמית בנוייה על צמיחה, ולא תהיה צמיחה."

אבל יש היום פנסיה חובה

"היום יש פנסיה טובה לחלק מהאנשים, בעתיד תהיה פנסיה גרועה אבל לכל האנשים, ולכן צריך להשקיע מאמץ בחשיבה איך מעודדים אנשים לחסוך יותר כסף לפנסיה. מה שהמדינה מחייבת היום זה נמוך מדי. אבל בכך המדינה מורידה מעצמה את האחריות.

אפשר להשפיע עם מניפולציות פשוטות, השאלה היא לכמה זמן זה ישפיע. למשל אם מעצבים את המשרד של יועץ פנסיוני בצורה מסויימת, זה יעודד אנשים להקצות יותר משאבים להשקעה לטווח הארוך."

יש מן הסתם מדינות עם בעיה חמורה יותר מאיתנו, שאצלן רמת הילודה נמוכה מאוד

"לכל מדינה יש מאפיינים משלה. מבנה מס שונה, מערכת רווחה אחרת. במדינות אירופה המערביות מערכת הרווחה היא מאוד מקיפה. עלויות המחיה שם לעומת כאן נמוכות בהרבה. לכן לא בטוח שאפשר להשליך משם לכאן.

בעולם למשל אין כמעט מצב שיש אוכלוסיות שבהן 80% מהגברים לא עובדים. זה מן הסתם מאוד משפיע.

נתון נוסף שרלבנטי לארץ, ולא למרבית מדינות אירופה הוא היקף גבוה של כלכלה שחורה."

חוץ מההיבט הכלכלי, והמימוני איזה עוד היבטים אתה חוקר היום בקשר עם הגיל השלישי?

"ביצענו מחקר תיאורטי שבדק למה אנשים זקנים מתנדבים. המסקנה שלנו היא שכסף אפשר לחסוך לקראת היציאה לפנסיה, אבל אי אפשר לחסוך אושר. את הסיפוק שיש לך בעבודה, אתה לא יכול להעביר לפנסיה. לכן כשאתה יוצא לפנסיה אתה מנסה לפצות את עצמך על ערכים של ערך עצמי, תרומה. אנשים כאלה צריך למצוא להם תעסוקה, לרוב בהתנדבות.

יש כאן פרדוקס מאוד מעניין: מבחינת המדינה, בהיבט הכלכלי, עדיף שאנשים יסיימו את החיים איך שהם יוצאים לגמלאות. אם המדינה תדאג להם לתעסוקה, לאחר היציאה לגמלאות, אנשים יחיו יותר שנים. זה מוכח מחקרית שככל שעובדים יותר, תוחלת החיים עולה. אז יש כאן דילמה האם לדאוג לתעסוקה, ושאנשים יחיו יותר, או להשאיר אותם ככה, וככל שהם לא יעבדו בגיל פרישה, הם ימותו בגיל צעיר יותר. המדינה היום לא עושה כלום כדי ליצור מסגרות תעסוקה לפורשים."

למרות שלא חסר מסגרות לתעסוקה

"להרבה קשישים יש קשיי נגישות. לא כולם מחוברים לאינטרנט, לחלקם יש ידע עצום שאפשר לנצל, וצריך להגיע אליהם."

יש גם שאלות של דחיית סיפוקים, תפיסה של סיכון

"תפיסת הסיכון יכולה להשתנות, גם מדברים לא כלכליים. אנחנו בדקנו למשל מה קורה לאנשים שגרים באזורי עימות, וניתן לראות שאנשים שגרו בצפון, והושפעו ממלחמת לבנון, חושבים שהסיכוי שלהם להיפגע גדול יותר, אפילו בדברים שאינם קשורים למלחמה – כמו תאונות דרכים, אירוע פלילי. כלומר כשאתה חווה משהו בסביבה אלימה זה לא נשאר באזור של טרור ומלחמה, אלא זה גולש ומשליך על הרבה דברים אחרים בחיים. זה חשוב להבין למדינה, שהשפעה של מבצעים כאלה היא לא רק מוגבלת לטרור או למלחמה, אלא זה משפיע גם על תחומי חיים אחרים, גם על תחומים כלכליים שלכאורה לא ממש קשורים לזה.

מעבר לזה אנחנו רואים שגם אצל מי שגר באזור עימות, ועזב את האזור, העובדה שעזבת את האזור, והמשפחה או הבית נשאר שם זה משפיע כאילו אתה עדין שם. זה אומר שצריך לטפל גם באנשים שעזבו באותה מידה כמו שמטפלים באלה שנשארו. זה חשוב להקצאת המשאבים לטיפול במי שהיה באזורי עימות, ומי שעזב אזורי עימות."

יש הבדלים בתפיסת סיכון גם בין אוכלוסיות שונות

"כשמדברים על יחס לקיחת סיכון בוחנים את זה בין היתר בהעדפת ההווה של הפרט. ההנחה היא שפרט שונא סיכון יהיה בעל העדפת הווה גבוהה יותר – כלומר ירצה את הכסף היום, כי הוא לא יודע מה ילד יום, ולכן רוצה את הכסף אצלו.

אם מדברים על הבדל בין אוכלוסיות, מחקרים מראים שבאוכלוסיות שחיות בקבוצות, העדפת ההווה אמורה להיות נמוכה יותר, כי הם פחות יפחדו לקחת סיכון, זה מגיע ממה שנקרא "אפקט הכרית" – הסביבה תומכת בך ולכן אתה יכול לקחת יותר סיכונים."

חקרתם אם זה חל בארץ, למשל אצל האוכלוסיה הערבית

"אנחנו ראינו שאצל הערבים יש העדפות הווה גבוהה משמעותית מזו של יהודים, כלומר למרות שהם חיים בקבוצה, הם יותר שונאי סיכון, זה מגיע מחוסר אמון במערכת. כשאתה אומר להם קחו את הכסף עכשיו או בעתיד, הם מעדיפים לקחת את הכסף עכשיו, הם לא מאמינים פה לאף אחד."

זה אומר שאצל מיעוטים חוסר האמון כלפי הרוב גובר על אפקט הכרית שנובע מהשבטיות?

"זה ידוע שבאוכלוסיות מיעוט האמון שלהם כלפי הרוב, או כלפי מוסדות שמייצגים את הרוב בעיניהם (למשל בנקים) נמוך מאוד. זה עולה בקנה אחד עם נתונים שיש לגבי האוכלוסייה הערבית, שאצלה יש הרבה יותר עבודה בשחור, יש יותר עבודה במזומן, פחות צ'קים ואשראי. זה מגיע מתוך חוסר אמון במערכת. הם לא מאמינים לבנקים, הם אולי חושבים שעוקבים אחריהם. יש בעיית אמון, לא המצאנו אותה, ולבעיית האמון השלכות כלכליות."

איך היחס בין האוכלוסיות השונות מתבטא בעסקאות כלכליות, בין יהודים לערבים למשל?

"בדקנו אצל אוכלוסיית יהודים, אם צריכים לקבל היום 100 שקלים, או סכום כסף בעתיד. את הסכום העתידי, אתם צריכים לקבל מיהודי, או מערבי, או מבדואי או מפלסטינאי. ככל שאתה פחות מאמין, אתה תדרוש סכום גבוה יותר בעתיד. יצא שמערבים דורשים סכום הרבה יותר גבוה מאשר ממה שדורשים מיהודים. אתה מתאר את אותו בנאדם, עדין מהערבים דורשים פרמיית סיכון הרבה יותר גדולה. מעניין היה לראות שמהבדואים הם דורשים פרמיה גבוהה יותר מאשר הפרמיה שנדרשת מהערבים. דווקא בבדואים יש פחות אמון מאשר לערבים, למרות שהם משרתים בצבא. אבל בטרנסאקציה כלכלית אין בהם אמון."

ראינו את זה גם בין יהודים חילוניים ליהודים חרדים. גם לחרדים אנשים לא מאמינים, ודורשים פרמיה מאוד גבוהה.

זה אומר שחוסר האמון שיש באוכלוסייה מאוד משפיע גם על טרנסאקציות כלכליות, על פעולות שנעשות או לא נעשות כי אנשים לא מאמינים במוסדות או אחד לשני."

שייך לנושאים: כללי


+ אחד = 10